<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ד'</h1>
<h2>דף ח:</h2>
ודע והבן כי יש מן המורים שהורו שצריך לכתוב המוכר שטר חוב לחבירו בכתיבה ומסירה בשטר המכירה זיל דון והנפק לנפשך [ב"ק ע' ע"א], ואי לא [לא] מצי לאשתעויי דינא בהדיה בעל כרחו דלוה, דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את. וחזו לה מההיא מילתא דגרסינן בכתובות [פ"ה ע"ב] דקריבתיה דרב נחמן זבנה לכתובתה בטובת הנאה, אגרשא ושכיבא ושבקא ברתא, אתו לקוחות ותבעוה לברתא. אלמא בהדי ברתא הוא דהוו מצו למידן, בהדי בעלה דהוא אבוה דברתא והוא לוה לא מצו למידן. ועוד דאמרינן התם [פ"ו ע"א] אי פקח האיך מקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה, אלמא אי משעבד ליה נפשיה משתעבד ליה ואי לא לא משתעבד ליה. אבל אי כתב ליה לשון הקנאה דזכה בו ובכל שעבודו וכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך בודאי משתעי דינא בהדיה בעל כרחיה, דלא גרע מהרשאה, וכ"ש הא דכולי ממונא דלוקח הוא. כך דעת הראב"ד שכתב במשפטי ההרשאות [תמים דעים סימן ס"א]. ויש תימא דאטו מי גרע לישנא דקני לך הוא וכל שעבודו מלשון דון וזכה לנפשך. נשאר לנו עדיין לברר שטר משכונה של קרקע לחברו אם קונה אותו במסירה בלא כתיבה או בכתיבה בלא מסירה. ובזה הורו המורים דבמסירה בלא כתיבה פשיטא דלא קני, אך בכתיבה בלא מסירה כיון שירד והחזיק בקרקע וזה כתב לו שיזכה בו וכל שעבודו שיש לו לאותה משכונה זכה בה אע"פ שלא מסר לו שטר משכונתו. ודוקא מוחזקת אבל אינה מוחזקת הרי היא כמלוה בלא משכונה, וכמאן דלא מטי ממונא לידיה דאמי ושטרא לגוביינא קאי. ולדעת הרב יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל דקאמר כיון דלסלוקי בזוזי קאי דינא כמלוה, לא שנא החזיק בהו כשאר מלוה הוי ולא מקניא אלא בכתיבה ומסירה. ומסתברא דחוב על משכון מטלטלין כיון דמסר ליה ניהליה קני ליה אע"ג דלא כתב ליה מידי ואע"ג דלא מסר ליה שטרא דאית ליה עלייהו. אי נמי אם הלוה עליהם בלא שטר מכי מסר המטלטלין של משכונו לחברו וזיכהו לו מלוה שיש לו עליה ומשך המטלטלין קנה החוב, מידי דהוה אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים שהיא מקודשת [קדושין ח' ע"ב] מפני שבעל החוב יש לו קצת קנין בגופו של משכון, ואע"פ שאינו קונה גופו של משכון מ"מ קני ליה כנגד חובו, וזה הבא אחריו זוכה במשיכתו ובתפיסתו מכח הראשון.
